מתודה להדרכה ברכיבת אופניים לחיזוק וחוסן · מאת אוהד בן חמו
אני מאמין שהאופניים הם הרבה יותר מכלי תחבורה או ספורט.הם כלי למפגש, ליצירת אמון, להקשבה, לאחריות — ולפעמים הוא הגשר הראשון לשיחה שלא הצליחה להיוולד בשום מקום אחר.
במתודה אין הפרדה בין רכיבה לבין החיים.זכיתי בכישרון ללמד לרכוב, תוך כדי זה להתמיד, להקשיב, לסמוך, לא לעמוד ביעד / לנצח, לעזור ולקבל עזרה.זו אינה שיטת רכיבה — זו דרך, חיים.
אני לא מחפש להיות המדריך המושלם — אני מבקש להיות המדריך הנוכח.
זו אינה דרך של צד אחד — ברכיבה נבנית קבוצה, ובתוכה גם אני ממשיך להיבנות.
דווקא מתוך העקביות נולד האמון — לא ממילים, אלא ממעשים שחוזרים על עצמם.
כאן האחריות האישית הופכת לאחריות משותפת.
לפעמים כל מה שאדם צריך הוא לדעת שמישהו חיכה לו — ושיש לו מקום.
איזון אינו יעד, הוא הדרך.
היכולת נמדדת כשהדרך קשה — אנחנו כאן בשביל הדרך, ולא בשביל היעד.
יש נפילה, יש מחילה.
אנחנו מודים על המסע שהיה ונכנסים אל עבר המסע החדש.
איזון מושלם נרכש מעבר לנקודת האיזון — מה המערכת פספסה?
לפני האופניים.לפני השטח.לפני הטכניקה — יש מפגש.המתודה מתחילה בי, המדריך.
אני לא יכול ללוות אדם בדרך שלא הייתי מוכן לצעוד בה בעצמי.
לכן ההדרכה היא תמיד מסע משותף.אני פוגש בני ובנות נוער, והם, לא פחות, פוגשים אותי — התהליך משנה, מלמד ומעשיר את כולם.ן יחד.
הוא מזמין אותי לעצור, להקשיב, להתבונן, לזהות את המקומות שבהם גם אני עדיין לומד ומתפתח.
אני לא מחפש להיות המדריך המושלם — אני מבקש להיות המדריך הנוכח.נוכחות אמתית — היא שמייצרת את ההזדמנות.
עמק טורעאן - צפון הארץ
בכל מפגש לומדים כולם.בני ובנות הנוער — וגם אני.ההתמדה גדלה, הסבלנות מתרחבת, ההקשבה נעשית עמוקה יותר, הערנות מתחדדת והנוכחות הופכת מדויקת יותר.
זו אינה דרך של צד אחד.ברכיבה נבנית קבוצה, גם אם יש בה „רק שניים”, ובתוכה גם אני ממשיך להיבנות.
הבסיס של המתודה פשוט: יש מפגש והוא קבוע.אפשר לשנות, אפשר לדחות, לפעמים המציאות מחייבת — אבל אלה הם היוצאים מן הכלל.הבסיס הקבוע אומר — שיש מפגש.
המפגש מתקיים.אני מגיע, אני עומד במילה שלי — אני בוחר, אני לא בורח — לא מגשם, לא מחום, לא כי קשה או לא בא לי.
דווקא מתוך העקביות נולד האמון — לא ממילים, אלא ממעשים שחוזרים על עצמם.שבוע אחר שבוע, אחר שבוע, אחר שבוע, אחר שבוע...אחר שבוע — אחר שבוע.
אני פה, ואני מודה על הזכות.
מבואות ירקון
הרכיבה מתחילה הרבה לפני שהגלגל הראשון מסתובב.היא מתחילה בהתארגנות, בהכנה ובאחריות.אני מגיע אליה מוכן — בודק את האופניים, את הבלמים, את לחץ האוויר, את הקסדה, את המים וכמובן — את עצמי.לפני, במהלך, אחרי...
והאחריות לא נגמרת שם.אחרי שאני מוכן, אני מרים את הראש: מישהו צריך עזרה? למישהו חסר ציוד? מישהו מתקשה / עדיין לא מוכן?
כאן האחריות האישית הופכת לאחריות משותפת — המודרך שואל את המדריך, זה חשוב.
אני לא רוכב לבד.אם חבר או חברה לא הגיעו, לא התעוררו, או פשוט אין להם כוח — אני לא ממהר לוותר.אני מתקשר, שולח הודעה, דופק בדלת אם צריך.
„בואו.אני מחכה לך, כמה שצריך — לא מתוך לחץ, לא מתוך כפייה — מתוך אכפתיות.לפעמים כל מה שאדם צריך הוא לדעת שמישהו חיכה לו, שזכרו אותו, שרואים אותו ושיש לו מקום.לפעמים דחיפה קטנה היא כל מה שחסר כדי לצאת לדרך.
בעברי האמנתי שאיזון הוא יעד, שמגיעים אליו אחרי אמבטיות קרח, תזונה, הבלגה ועוד מגוון ניסיונות רגעיים לשינוי של חיים שלמים — ואז הבנתי: איזון אינו יעד, הוא הדרך.
עם הזמן אני מגלה שאיזון זו דרך, דרך שבה אני בוחר שוב ושוב להגיע.גם כשקשה, גם כשאין חשק, גם כשנדמה שאין לי מה לתת — אני ממשיך להופיע.יום שישי? אני מגיע.
עבור עצמי, עבורם.ן, ועבור מי שמחכה בלי להגיד לאף אחד מלבד עצמו/ה.
כמו המגדל שעומד מול הים: לא כי אין רוחות, לא כי אין סערות — אלא כי הוא נבנה לעמוד בהן.כך גם המדריך — כל רכיבה, כל מפגש, כל שיחה, כל הבטחה שאני מקיים — מוסיפים עוד אבן בדרך, עוד רגע של אמון, עוד צעד של איזון.
איזון אינו יעד, הוא הדרך.
כמגדל שעומד מול הים
לפעמים הרוח איתך והכול זורם.
לפעמים הרוח מולך וכל מטר דורש יותר.
היכולת שלי איננה נמדדת כשהדרך קלה, אלא כאשר ממשיכים להתקדם גם כשהיא קשה — בזחילה, בהליכה, בעצירה והמשך.אנחנו כאן בשביל הדרך — ולא בשביל היעד.
רוח גב, רוח פנים
נפילות הן חלק בלתי נפרד מהדרך.ברכיבה.בחיים.בקשר שבין מדריך למודרך.ובקשר שלנו עם עצמנו.
יש נפילות פיזיות.יש נפילות טכניות.יש נפילות רגשיות.ויש גם נפילות שקטות — כאלה שאיש מלבדנו אינו רואה.
לפעמים נפילה תסתיים בשריטה קטנה.ולפעמים היא תוביל לביטול של מפגש.לפעמים אפילו של כמה מפגשים.
זה קורה.
השאלה אינה אם ניפול.השאלה היא איך נקום.
במתודת BALANCE אין מקום לאשמה.יש מקום לאחריות.
אין מקום להלקאה עצמית.יש מקום ללמידה.
אין מקום לוותר.יש מקום לעצור, להתאושש ולחזור למסלול.
לכן אנחנו אומרים:
יש נפילה, יש מחילה.
מחילה כלפי עצמנו.מחילה כלפי מי שלצידנו.הבנה שהדרך אינה קו ישר, אלא מסע של עליות, ירידות, טעויות, הצלחות ותיקונים.
כל נפילה היא הזדמנות ללמוד משהו שלא ניתן ללמוד כשהכול הולך חלק.
לפעמים הניצחון הגדול ביותר אינו לעבור את המכשול, אלא להסכים לנסות אותו שוב.
כי אומץ אמיתי אינו לא ליפול.
אומץ אמיתי הוא לקום, לנקות את האבק, להסתכל שוב עם הפנים קדימה, ולהמשיך לרכוב.
בין אם זה מודרך קבוע שכבר לא מגיע, או כבר לא בבית השנטי, מסלול שכל כך אהבנו וכבר לא רכיב, או כל דבר בחיים שתם לו — אנחנו מודים על המסע שחווינו יחד וממשיכים הלאה אל עבר המסע החדש.
אנחנו נזכרים לרגעים במסע שהיה, אבל לא מתוך תחושת החמצה ופספוס שכבר הוא לא בנמצא, אלא ממקום של הוקרת תודה.ו„עם הפנים קדימה” אנחנו נכנסים אל עבר ההווה והעתיד — הקיים בנוכחות ומיצוי, והלא ידוע בסקרנות מרגשת.
איזון מרשים ומרהיב נרכש מעבר לנקודת האיזון.אי אפשר להצליח מבלי ליפול.אי אפשר להיות ממש חד במשהו מבלי להחבל.
קחו את המטאפורה של ילד רחוב שמרים גלגל ונמצא באיזון מושלם — אותו ילד שעליו אומרים „לא מאוזן” מוכיח בפועל איזון מושלם כשהוא מרים גלגל.אז מה המערכת פספסה?
אולי היא פספסה את היכולת לראות את האיזון שמתרחש מחוץ למסגרת שלה.את האיזון שנמצא בתנועה, באתגר, בסיכון מחושב — לא בישיבה בשקט.
המתודה לא מבקשת להכניס את הילד לתיבה.היא מבקשת לראות את הגלגל שהוא מרים — ולהכיר באיזון המושלם שכבר שם.
טיילת תל אביב
„חוג האופניים בשבילי הוא רגע לעצור את השגרה.לרכוב, לדבר, לפרוק את השבוע, לחשוב — ולפעמים גם פשוט לנוח מהמחשבות.זה מקום שבו אנחנו יותר ביחד.אין טלפונים, אין הסחות, יש אותנו.”
„אני יכול להיות יותר פתוח עם החבר'ה.זה כבר מזמן לא רק חוג אופניים.אני מחכה למפגש הזה כל שבוע, ולא הייתי מוותר עליו.”
כמגדל שעומד מול הים
„אני לא רוכב כדי לברוח מהחיים. אני רוכב כדי לפגוש אותם — יחד.”
המתודה מוצגת כאן בעריכה מקוצרת ועדיין בעבודה.אשמח להגיע ולהרצות עליה במרכזי הדרכה, למדריכי.ות רכיבה ולמוסדות חינוך.
עשרות בני.ות נוער, מלימוד רכיבה בפעם הראשונה, רכיבה במקטע הסיום של מסע האופניים השנטי, רכיבות בשטח ובעיר — כחלק ממערך שיח, התבוננות, בניית ביטחון והתערבות רגשית מנטלית עם הפנים קדימה.
הפעילות מוצעת ללא עלות לעמותות ולמוסדות חינוך.